הערכת מצב – 26/07/2010

ההשתלחויות האחרונות נגד בית-המשפט ונגד הכרעות דין מנומקות של שופטים, עלולות לפרום את המארג החוקי המאפשר להתקיים במסגרת סדר חברתי מוסכם ולא על-פי מצב הטבע. שופטים ככל בני-האדם שוגים ועל-כן, מאפשר החוק לערער על הכרעותיהם בתוך המערכת ולבקר אותן בהגינות ולאחר בחינה מקצועית ומדודה מחוצה-לה.
לאיש בישראל אין מונופול על "צדק" ועל "אמת" עובדתיים: לא למגזרי אוכלוסין שונים, או לנציגיהם הנבחרים, לא לשוטרי משטרת-ישראל, לא לעובדים בפרקליטות-המדינה ואפילו לא לשופטים. לעומת זאת, לשופטים יש ויש מונופול על "הצדק המשפטי". וראוי שמצב זה ייזכר, ישמר ויכובד

התביעות הנשמעות מפי משרתי-ציבור, פרקליטים, שופטים בְּדִימוֹס ומכּלל אזרְחי ישראל, להיות מחויבים לצדק וְלֶאמת מוחלטים – אינן מציאותיות, אינן אפשריות למימוש, ואף נגועות בצדקנות וּבֿיוּמרה שסופה קיום בצל משטֶרת-מוסר הַעלולה להגביל את חירויות האדם ואת כבודו, בבואה להגשים את האמת ואת הצדק שלה עצמה.
גורמים הרואים בעצמם 'מָגִנֵּי צדק' עלולים להָפר את החוק, בטַענה שאין הוא צודק בעיניהם, וּבֿמדינה עלולה לשֹרור אנרכיה.

ההסכמות המקובלות בחברה -- ההופכות בּידיהם של נציגי הציבור הנבחרים לחוקים מחייבים -- הן אבני הבוחן של כל מערכת משפט במדינות דמוקרטיות. במסגרתן, באמצעותן וּבעזרת תקדימים, השופטים שוקלים כל עניין ועניין המובא להכרעתם, כאשר עובדות, רֵאיות, טִיעונים וִידיעות שיפוטיות משמשים אותם להרכבת תַּצְרֵף המשקף את המקרה הנדון.
כל שופט מגייס את מיטב ידיעותיו, השכלתו, עֶמְדותיו וַהבנתו כדי להוציא מתחת ידיו אמת משפטית וצדק משפטי. אמת זו וצדק זה אינם בהכרח האמת והצדק העובדתיים, המוחלטים לכאורה.

לא מעט חוקים בישראל מגבילים את מערכת אכיפת-החוק בְּהשגת אמת עובדתית. כך למשל, בית-המשפט מנוע מלשלב בִּפֿרָטֵי העניין הנדון לפניו, ראיות אשר הושגו בדרך לא-חוקית, המכונות "פירות העץ המורעל", או ראיות הפוגעות בחוק הגנת הפרטיות.
שופט בית-המשפט העליון וַחתן פרס-ישראל למשפט עברי, מנחם אֵלוֹן אמר בעניין זה: "לא אחת מונע בית המשפט עצמו במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמים של מדיניות משפטית, כאשר השמירה על ערכים-אינטרסים מסוימים עדיפה וַחשובה בעיני המערכת המשפטית מִגילוי האמת העובדתית."

גם השופט חיים כהן חתן פרס-ישראל למדְעי-המשפט, התייחס לסוגיה: "האמת העשויה להתגלות לשופט, שתיקָרֵא להלן בשם 'אמת שיפוטית', שונה מן האמת הפילוסופית, המדעית, הדתית, וההיסטורית. אין אנו עוסקים באותה האמת הצרופה אשר הפילוסופים מנסים לחדור לעִמקי סודותיה; ולא באותה אמת דוגמטית או מטפיזית, שהיא עניין לאמונה; ואף לא באמת מדעית ניסיונית או באמת אוֹמָנותית או באמת היסטורית [...] מה נשתנתה האמת השיפוטית מכּל אמת אחרת, שרק היא נוצרה כִּפֿרי רוחו של שופט לאחר הליכי שפיטה."

ישראל הפכה באחרונה לִמדינה שבה מרבה הציבור, באישורו של בית-המשפט, לַעתור לקבלת סעד במחלוקות שפתרונן עשוי להיות מהיר, יעיל ולא-פחות צודק, דווקא מִחוץ למערכת, שידיה עמוסות לַעֲיֵפָה;
ישראל הפכה באחרונה לִמדינה שבה המחוקקים מרבים ליזום הצעות חוק פרטיות, מהן מיותרות ותמוהות, וּבֿלבד שיצטיירו כחברי-כנסת פעלתנים וּבַֿעלי-יוזמה;
ישראל הפכה באחרונה לִמדינה שבה שִיעור עורכי-הדין הוא הגבוה ביותר בהשוואה לשיעורי האוכלוסין;
ישראל הפכה באחרונה לִמדינה שבה ישנם גורמים המאמינים שהצדק שבו הם מחזיקים מאפשר להם להפר את חוק-המדינה.
תנועות, רָשויות שלטון כוחניות, בעלי-שררה וַאפילו אנשי חוק וּמשפט מתרצים מעשים ודיבורים לא-חוקיים, או לא קְבֿילים. הם מתריסים נגד ההסכמים שהִשיגה החברה, בשמם של ערכים שלדידם גוברים על כל דין.
לא אַחת האדם הפשוט וִישר הדרך -- אשר אין לו קשרים, אינו מחזיק בעמדת כוח ואינו נגוע בחיפוש כפייתי אחר צדק ואמת -- חש כי בישראל כָּל דְּאַלִים גָּבַר.


נדיר צור
עורך "הערכת מצב" ו"על ימין ועל שמאל" ברשת ב'
דוקטור למדע-המדינה, המתמחה בין-השאר, בפסיכולוגיה פוליטית.