|  | | |
[תעודה]
| תרגום
: כתוביות ללקויי שמיעה |
| | עורך: איתי לנדסברג, מפיקה: רחל נחושתאי, בימאית: רינה הראל | | "שקופים"
ישראלים וזרים במציאות המקבילה של דרום תל אביב
למרות ההפגנות הרבות, ההתלהמות של שרים וח"כים והסיקור התקשורתי, נדמה שבדרום תל אביב צומחת פלנטה נפרדת – יקום מקביל. מובלעת של ייאוש וחוסר תקווה. אלפי מסתננים לא חוקיים, פליטים אפריקאים, מהגרים ותושבים ישראלים מוכי גורל מצטופפים באזור התחנה המרכזית וחייהם הבלתי אפשריים יחד ולחוד רחוקים מהתודעה של מדינת האם.
אמה של קורין גלילי נרצחה ב-2010 על ידי פליט סודני שיכור בשעה שירדה למכולת מביתה שבאיזור התחנה המרכזית הישנה. קורין, אם חד הורית לילדה, מנסה להטביע את האֵבל והטראומה בפעילות ב"וועד שכונות הדרום", הקורא לסלק את המסתננים מדרום תל אביב. קורין איננה גיבורה או מנהיגת מחאה, אלא אזרחית ישראלית "פשוטה" המרגישה שחייה הם הפקר. תל אביב שלה היא אזור מלחמה, שבו אי אפשר לבקר חברים בשעות החשיכה, כי ברחובות משוטטים שיכורים אלימים כמו זה שהרג את אמה.
מוסא הוא פליט סודני המתגורר בגינת לווינסקי. הוא נודד מפינה לפינה בגן, מתלונן על לילות בלי שינה ומחליף דיבור עם בחור מדארפור שמספר על רצח בני משפחתו, ועם חבר שנמלט מהדיקטטורה באריתריאה. מדינת ישראל לא מאפשרת לו לעבוד. גבולות המאבק הקיומי שלו הם הארוחה הבאה, הסיכוי לישון שנת לילה אמיתית או ללבוש בגדים נקיים, החשש מפני גשם שוטף בלא מחסה.
הפער בין העולמות המנוגדים מומחש על ידי השאלה האם מדובר ב"פליטים" או ב"מסתננים", והוויכוח מקבל מימדים אלימים בהפגנה שמארגנים חבריה של קורין בשכונת התקווה, בקריאה לגירוש הזרים.
אבל חייהם של תושבי הדרום היו קשים גם ללא המהגרים/פליטים/מסתננים. בעיות התשתית, החברה, החינוך, הכלכלה, מצבם הבריאותי ויחסם של מוסדות המדינה אליהם מעולם לא היו דומים לאלה של תושבי המרכז והצפון.
תיעוד אינטימי של המציאות היומיומית של קורין ומוסא מעלה תמונה קשה של דרום תל אביב כאקס טריטוריה שכל מי שמתגורר בה נידון להזנחה ממשלתית ומדינתית.
תסריט ובימוי: גליה עוז
מפיקה: ענת יהלום
צילום: שי כהן
עריכה: ליאורה קצירי-זיני |
|  |
| |
|
